The Shofar's Call to Freedom

ותוקעין [תקיעה אחת] לאחר שאמר קדיש לאחר נעילה                                                                         הגה אורח חיים תרכ"ז:ו

            תקיעת השופר בצאת יום הכיפורים הוא מנהג, שהתחיל, כנראה, בתקופת הגאונים [מאות 7 – 11, למניין האומות].

            רב האי, אחרון הגאונים [ד'תרצ"ט – ד'תשצ"ח] מציע שתקיעת יום כיפור מזכיר את תקיעת השופר של שנת השמיטה, כפי שאנו קוראים]:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי  בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם  הַכִּפֻּרִים  תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.                                           ויקרא כ"ה:ט

            אתנו להעיר שלפי הצעה זו של רב האי גאון, הננו מזכירים אירוע של פעם בחמישים שנה, ושלא התקיים למעשה מזמן הגליית עשרת השבטים [שעם יציאת עשרת השבטים מארץ ישראל, אין שמיטה בתוקף מדאורייתא (ספר החינוך, מצוה שע"ז)].

            בנוסף, נוכל לציין שני הבדלים בין תקיעת שופרו של יובל למנהגנו: שופר יובל נתקע ביום כיפור עצמו, ותקעו שלוש סדרות של תקיעה – שברים – תרועה - תקיעה, כאשר בסוף נעילה אנחנו תוקעים תקיעה אחת [או סדרה אחת של תשר"ת, לפי מנהג עדות המזרח].

            הקשר שבין שופר ויובל הוא חזק כל כך שרש"י [ויקרא כ"ה:ט] מסביר ששנת החמישים נקראת "יובל" על שם השופר. [בשמות י"ט:י"ג, "יובל" הינו שם נרדף לשופר.]

            וברור גם שיש ליום כיפור תפקיד מרכזי ביובל. אמנם, שנת היובל מתחילה ברא השנה, עם יציאת העבד העברי חפשי, אך העבד לא חזר לביתו עד לאחר תקיעת השופר של יום כיפור. גם שדות חזרו משפחה שקבלה אותה עם חלוקת הארץ בין השבטים רק לאחר תקיעת השופר של יום כיפור. [רמב"ם הלכות שמיטה ויובל י:י"ד]

            המהר"ל מפראג כותב:

לאו במקרה זה שתלה הכתוב היובל ביום הכיפורים, אלא בודאי טעם יש בדבר שתולה היובל ביום הכיפורים ... כי היובל ויום הכיפורים שניהם דבר אחד כי היובל הוא חזרת הכל לחזקתו הראשונה להיות כראשונה ["חזקתו הראשונה", היינו המצב הטבעי של בן אדם הוא להיות חופשי, וכן באשר לשדה, המצב הטבעי הוא להישאר בבעלות המשפחה שזכתה בשדה עם חלוקת הארץ לשבטי יה] וכן יום כיפורים הכל חוזר לחזקתו הראשון, שהוא יתברך מכפר להם וחוזרים לחזקתם הראשונה [שהיא עשיית רצונו של רבון העולם].                         גור אריה ויקרא, שם

[הרב יהושע דוד הרטמן מעיר שב"גבורות ה'" המהר"ל מנסח את הרעיון בצורה קצת שונה: שביום כיפור ה' יתברך, מלכו של עם ישראל, מוציא את עמו מרשות מלך אחר, היצר הרע ומחזיר אותנו לרשותו הבלעדית.

            השופר שיחק תפקיד חשוב גם במעמד הר סיני, כאשר עם ישראל קיבל את התורה. הארתו של המהר"ל מובילה אותנו להבנת הקשר בין השופרת סיני, ראש השנה, יום כיפור ויובל, היות ולכל אחד מאלה יש היבט של חירות. חז"ל לימדונו שאין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ראש שנה ויום כיפור, עונת התשובה, מסמלים שחרור מיצריו השפלים, ואילו יובל  הינו שחרור עבדים.

At the end of Ne’ilah (the final prayer of Yom Kippur) the shofar is blown. Shulḥan Aruch Oraḥ Ḥayyim 623:6

Blowing the shofar at the conclusion of the Yom Kippur prayers is a custom, which apparently originated in the period of Gaonim (7^th–11^th centuries).

Rav Hai Gaon (the last of the Gaonim, 939–1038) suggests that the shofar blast of Yom Kippur is a reminder of the shofar which was blown on Yom Kippur of Yovel (the jubilee year), as we read:

Then, on the 10th day of the seventh month, you shall make a proclamation with the ram’s horn. This proclamation with the ram’s horn is thus to be made on Yom Kippur throughout all your Land.              Leviticus 25:9

We may note that according to this suggestion, we commemorate an event which took place once every fifty years, and which presumably has not taken place since the exile of the ten tribes (since with their exile the laws of Yovel were no longer in force [Sefer haḤinuch, mitzva 327]).

Additionally, we can point out two significant differences between blowing the shofar of Yovel and our custom: The shofar of Yovel was sounded during Yom Kippur itself, and three series of tekiah shevarim teruah were sounded, while after Ne’ilah a single tekiah is blown (Ashkenazi custom) or a single series (Sephardi custom).

The connection between shofar and Yovel is so significant that Rashi [Leviticus 25:9] explains that the fiftieth year is called “Yovel” because of the shofar. [In Exodus 19:13 “yovel” is a synonym for shofar.]

In turn, it is clear that Yom Kippur plays a crucial role in Yovel. While the Jubilee year commences at Rosh haShana, with Jewish slaves being freed, they did not return to their families until after the shofar was sounded on Yom Kippur. As well, fields were returned to the family which owned them from the time of the division of the Land only after the shofar had been blown on Yom Kippur. [Maimonides, Laws of the Sabbatical and Jubilee Years 10:14]

Maharal of Prague [Gur Aryeh, Leviticus 25:9] writes: It is not by chance that the verse makes Yovel dependent upon Yom Kippur, but there is a significant reason, namely that Yovel and Yom Kippur are the same thing. Yovel represents the return of everything to its original and natural state (the natural condition is for one to be free of slavery. As for a field, the natural condition is for it to remain in the possession of the family which received it when the Land was divided among the twelve tribes). On Yom Kippur as well, since God provides atonement, we return to the natural state of devotion to God’s will.

Rabbi Yehoshua David Hartman notes that Maharal phrases the point somewhat differently in his work “Gevurot haShem”: On Yom Kippur, God, the King of Israel, frees His subjects from the yoke of another ruler, the evil inclination, and returns Israel to His exclusive domain.

The shofar played a prominent role at the revelation at Mount Sinai, when Israel received the Torah. Maharal’s comments lead us to an understanding of the connection of the shofar to Sinai, Rosh haShana, Yom Kippur and Yovel, since each has an aspect of freedom. Our Sages taught that none is free, save he who engages in Torah, thus the revelation at Sinai is the basis of Israel’s freedom. Rosh haShana and Yom Kippur, the season of repentance, represent freedom from one’s baser inclinations, while Yovel conveys emancipation of slaves.